כשהציור מדבר מבפנים.

 

הפוסט הזה נכתב בתוכי זמן ארוך עד שהצלחתי להעלות אותו על הכתב.

ימים שאני מחפשת את המילים שיתארו תחושה, רגש, חוויה –

לא תארתי לעצמי שמה שאני עושה כל כך הרבה שנים, מה שהוא חלק הכי טבעי ממני מגיל צעיר,

שאני חיה ונושמת אותו יהיה כל כך קשה לביטוי בכתב.

אני מדברת עליו כל כך הרבה אבל לכתוב, זה כבר דבר אחר לגמרי, למצוא את המילים שיעברו ויעבירו חוויה כל כך מיוחדת

אישית וחזקה חוויה ששנתה את חיי ומשתפת בתוכה את הגוף הנפש והנשמה.

 

כילדה אהבתי לצייר, לתפור, לפסל, לרקום , ליצור ולהתנסות בכל חומר ותחום יצירה.

אהבתי לשוטט בחנויות יצירה ואומנות יותר מאשר בחנויות צעצועים היה זה כל כך טבעי שתמיד נבחרתי לועדת קישוט,

למדתי בתיכון מקצועי במסלול עיצוב ואדריכלות – האומנות היתה הבית הכי טבעי שלי.

עם השנים, כמו נשים רבות שהחיים רצים להן בקצב מטורף ובעומס בלתי נתפס של דרישות ותפקידים –

אמהות, עבודה, בית, קרירה, שקעתי לתפקוד של –צריך, אין זמן, של ריצות ומטלות.

מצאת את עצמי מסימת את קיפול החולצה האחרונה מהערמה של הכביסה מאוחר בלילה

כשאני ממוטטת מהיום שסוף סוף מסתיים והראש שלי עסוק בלתכנן את מחר –

על הבוקר להכין ולקחת שלושה ילדים לבית ספר את הרביעי לגן, להגיע לפגישה בתל אביב בזמן

ובהופעה עסקית כאילו יצאתי עכשיו ממכון היופי ולא ממרוץ נגד הזמן בבית ומרוץ נגד הפקקים על הכביש.

ולא נשכח שכל זה אחרי לילה שבו קמתי מס. פעמים אל הילדים…נשמע לך מוכר?

מאמינה שכן, כי כשחיים במרוץ עכברים לא היה מקום וזמן לדברים שימלאו אותי,

לא הספקתי לשאול את עצמי מה אני אוהבת מה יעשה לי היום טוב?

מצאתי את עצמי אחרונה בסדרי העדיפויות היומיומי,

כי במצב כזה הכי קל לכולנו לותר על עצמנו  – ככה חונכנו ככה נהגו האמהות שלנו

וזה מה שראינו ולמדנו ואלה המסרים שאנחנו מקבלות מבחוץ.

להתחיל מחדש.

לפני כעשרים שנה, באופן מאוד לא מתוכנן, פקד אותי משבר גדול שפרק את חיי לגורמים,

משבר שאיים לטרוף את הכל, משבר שאילץ אותי לשבור את כל הכלים.

כדי לשרוד הייתי צריכה להתחיל מחדש.

ולפני שיהיה מאוחר מידי משהו באינטואיציה ובחושים הפנימיים התעורר ואמר –

חפשי מהר משהו שאהבת, חפשי משהו שאת זוכרת שעשה לך טוב בחיים, או כמו שאני אומרת –

חפשי את הדרך להתחבר מחדש לקול הלב.

היה זה הכי טבעי לנסות למצוא את הדרך חזרה בחיפוש מחודש במחוזות ילדותי.

ביום שלקחתי את המכחול ביד, כשעמדתי מול מגוון צבעים וגוונים שעצרו את נשימתי בהתרגשות

ורציתי רק למרוח ולצייר איתם הרגשתי שחזרתי הביתה,

הרגשתי שמשהו נוגע לי בלב ומתחיל להעיר אותו לחיים אחרי כל כך הרבה שנים.

אני מוצאת את עצמי מול משטח חלק , אני מסתכלת עליו – הוא מסתכל עלי ושואל:

אז מה בא לך היום?

איזה צבע תבחרי לשים עלי ?

למה את מתחברת, מה מרגיש לך מבפנים ?

כשהציור מדבר מבפנים

כשהציור מדבר מבפנים לאט לאט מתוך המרחב הפתוח והבלתי מוגבל עולה תחושה שהופכת לרצון,

לחשק לתנועה ואנחנו מתחילים דיאלוג שמתחיל בקו אליו מצטרף אחד נוסף ואחריו מצטרפים כל האחרים.

בוחרת צבע להתחיל איתו והוא מביא אחריו בזרימה את כל החברים שמתחברים ויוצרים בתוכי הרמוניה נעימה שזורמת לי בגוף,

מרגישה בלב מה מתאים ומה לא, עם איזה מהם בא לי להשתמש היום,

הזמן מאבד משמעות אני נשאבת לתוך היצירה מתחברת פנימה ,מקשיבה, חושבת נותנת זמן לדמיון

אך גם שואבת השראה מאומנים אחרים .

 

מצירת ונזכרת בילדה שיצרה בשמחה, מתוך תשוקה בלי פחד מה יגידו, בלי ביקורת או ספק –

פשוט ליהנות, פשוט להיות. מתחילה להרגיש את אותה שמחה מעירה את הלב שלי –

אירית הבוגרת והגדולה ששכחה…חשה רגיעה וסיפוק, נשאת על גלי ההשראה והיצירה החדשים

שממלאים אותי גם בשעות שבהם אני לא שם.

מתמסרת לרגע, מתמסרת לכאן ועכשיו, מתמסרת לקול הלב ובוחרת לעשות יותר ממה שכל כך עושה לי טוב.

הפינה בה הלב שלי חזר לפעום מחדש.
בהמשך אני בונה במו ידי בחצר של הבית סטודיו שמשמש לי רחם מחבקת ועוטפת במסע החזרה לחיים.

מקום שהוא רק שלי – שבו אני יכולה לעשות מה שאני כל כך אוהבת, זו הפינה בה הלב שלי חזר לחיים והתחיל לפעום מחדש.

יושבת ומצירת מוקפת צבעים, מכחולים, ספרי ציור, מתמלאת, מתחזקת, מפליגה במחשבות –

על המקום החדש בו אני נמצאת היום, על המסע שעברתי  ועל החיים שלנו הנשים בעולם טובעני שבו מוטל על כתפינו כל כך הרבה ,

עולם גברי של דרישות והישגים שמגיעים מהראש ושמשאיר מעט מקום לרגש, ללב ולאנרגיה הנשית.

עבורי ציור זה הרבה יותר מאומנות – זהו זמן איכות, ניקוי ומנוחה לראש, רגעים שלי עם עצמי וזמן שבו אני מתחברת לרגש,

ללב ודרכו אל העולם שמסביבי – כך הפך עבורי הציור למתנה לחיים.

בפוסט הבא אספר לך איך אני חולקת את המתנה שקיבלתי עם נשים שמחפשות שינוי

ואת הדרך להתחבר ללב ולמה שעושה להן טוב?