את השאלה הזו אני שומעת כל כך הרבה פעמים בשנים אחרונות, 

היא מגיעה כמעט בכל שיחה – בסדנאות הציור שאני עורכת בסטודיו, 

בשיחות ההכרות עם נשים לקראת מסעות הציור לחו"ל ובכלל.

בעיני זו שאלה כל כך חשובה 

כשאני שומעת אותה היא גורמת לי לחייך,

כי בעיני רוחי אני רואה דלת שרוצה להיפתח ומחפשת את המפתח המתאים.

 

 לפתוח את הדלת. 

מתוך ניסיון של שנים למדתי  ששאלה כזו מגיעה ממי רוצה לצייר אבל משהו עוצר אותה,

אצל מי ששואלת יש בפנים משהו חי ופועם שמבקש לפתוח את אותה הדלת,

יש זיכרון רחוק של משהו מהנה או של חלום שמחכה שנים לרגע 

ומחפש הזדמנות או יד מלווה ומילה מרגיעה ומעודדת כדי לנסות ולפרוץ את הפחד והשיתוק. 

יצירתיות בילדות.

היצירתיות פועמת בלב ומגיעה מהרגש, 

במהלך החיים נשכח מה אמרו לנו ומה שמענו אבל לא נשכח את מה שהרגשנו 

כי חוויה רגשית היא מאוד עוצמתית, חזקה ונחקקת עמוק בלב.

אנחנו זוכרים בברור את אותם רגעים כשהיינו ילדים לא אכפת היה לנו מה יחשבו או מה יגידו 

ושכשראינו קופסת צבעים כל מה שעניין אותנו הוא לקחת דף לקשקש, לשרבט, לצייר, 

להוציא אחוצה. לא תכננו מה נצייר, לא תכננו באיזה צבעים וגוונים נשתמש 

עשינו את מה שבא לנו באותו הרגע את את מה שפרץ ויצא מתוכנו בכאן ועכשיו 

בהתלהבות ובכיף וכשסימנו המשכנו הלאה משוחררים ומאושרים .

הקול שבראש.

במהלך החיים הניצוץ שפעם ודלק בעוצמה נדחף עמוק פנימה 

אולי בגלל שהגננת אמרה לנו פעם שאנחנו לא מצירים מספיק יפה והתביישנו מאוד

ואולי חבר שישב לידנו בכתה צחק על הציור שעשינו בפני כל החברים, 

או שאמא ואבא קיבלו ציור שהכנו להם בהרבה התלהבות ואהבה הם לא התייחסו 

 אלינו או למה שהכנו ומאוד נעלבנו.

השנים עוברות, אנחנו לא זוכרות מה אמרו לנו ומה עצר אותנו 

אבל אנחנו לא שוכחות את תחושת הבושה, הכישלון או ההתעלמות 

שנצרבה היטב בזיכרון וסגרה  את  הדלת שבלב,

אותה הדלת  שכשהיתה פתוחה יצרנו וצירנו בחופשיות ובשמחה 

וכשנסגרה מה נשאר מהלהבה ומההתלהבות הגדולה?  

רק להבה אחת קטנה שבקושי דולקת וממתינה מפוחדת לבד בחושך 

כי בכל פעם שהיא רוצה לבוא לידי ביטוי היא שומעת את הקול שבראש שאומר – 

אם לא יצא לך יפה? אם לא תצליחי? מה יגידו עליך?  מה יחשבו עליך? 

למה לך לנסות ולהתאכזב פעם נוספת? 

להתגבר על הפחד.

גם אני הייתי שם, מעולם לא חשבתי שיום אחד הציור יהיה הציר המרכזי של חיי.

את הציור על הפורצלן למדתי אצל צייר נפלא שאליו נסעתי במיוחד לארה"ב. 

הגעתי לסטודיו שלו ראיתי את העבודות המדהימות שהוא צייר על אריחים וכלי קרמיקה ורציתי גם, 

אבל "אני לא יודעת לצייר"…– הוא צייר, הוא אומן, ומה אני?…

לשמחתי ההנאה שחוויתי כשצירתי, תחושת האושר ההדרכה הסבלנית והתומכת שקיבלתי 

פתחו את הדלת שלי שהיתה נעולה שנים

וחיזקו בתוכי את הרצון להתגבר על הפחדים ולהמשיך.

לא ויתרתי, המשכתי ללמוד חזרתי לארץ כשבליבי החלטה להקים סטודיו משלי שבו אוכל לצייר.

הייתי בתהליך ריפוי והחלמה עליו סיפרתי בפוסט, כשהציור מדבר מבפנים.

עבורי הציור הוא חיבור לשקט חיבור לעצמי לרוגע ושלווה למשהו שעושה לי טוב 

ומשכיח ממני את כל טרדות היום יום, משהו שנושא אותי על גלי יצירה ושמחה 

גם מעבר לשעות שאני מצירת וממלא את כולי בצפייה וברצון לחזור אליו, 

הציור הכניס צבע ומשמעות חדשה לחיי והם מלווים וממלאים אותי מידי יום .

להשקיע ביצירה ובחלומות.

קיבלתי מתנה נפלאה לחיים, מתנה שהיוותה עבורי גלגל הצלה 

ופתחה דלת לעולם של אפשרויות רבות שנגלות לי לאורך המסע. 

את המתנה בחרתי לשתף בסדנאות הציור בסטודיו ובמסעות הציור באיטליה

עם נשים שבמהלך השנים שכחו לטפח 

ולשמור על מה שעושה להן טוב בדיוק כמו שאני שכחתי, 

שכחו להשקיע בדבר החשוב ביותר – בעצמן!

נשים שנתנו לכל הפחדים, האכזבות והקולות שבראש 

לשתק ולכבות את היצירתיות 

ובמהלך השנים אבדו את החלומות שלהן או עצרו אותם עד שיהיה להן זמן, 

עד שהילדים יצאו מהבית, עד ש… ועוד אלפי תירוצים וסיבות.

כדי שיהיה קל ומהנה 

פיתחתי טכניקות ציור קלות ונגישות לכל אחת גם אם "את לא יודעת לצייר".

אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת ללמד ציור על פורצלן היא שבאומנות הזו 

במהלך העבודה אם רוצים לשנות צבע או אם יצאנו מהקוים 

כל עוד לא שרפנו את העבודה הכל הפיך-

ניתן למחוק הכלי חוזר להיות לבן לתקן או להתחיל מחדש. 

"הטריק" הזה משחרר את הפחדים כבמטה קסם ומאפשר לצייר בכיף גדול ואפילו ליהנות.

הגיע הזמן לפתוח את הדלת.

בחרתי לתת יד לעודד להדריך וללוות כל אחת שמרגישה שהגיע הזמן לעצור

 להקשיב פנימה ולהשקיע קצת בעצמה.

כשהלהבה הקטנה מבקשת להאיר את החושך הגיע הזמן לפתוח את הדלת 

לחזור להקשיב ללב, ליצור וליהנות מהרגע  

ולהתמלא במה שעושה טוב, מה שמרגש, משהו שנותן משמעות חדשה לחיים.

 

כשהדלת נפתחת אני רואה ממולי את העיניים הבורקות את הסיפוק, האושר, 

השמחה ואת האהבה החדשה שמתפתחת וגדלה בלב של כל אחת.

כל כך הרבה נשים רוצות לנסות אבל חוששות שהן "לא יודעות לצייר

או ממה שיגידו הן מותרות וממשיכות לחיות בתחושת תסכול והחמצה.

 

כמו שחיי השתנו בעזרת הציור כך אני רואה איך חייהן של נשים רבות משתנים 

בעקבות בחירה קטנה – הבחירה לעשות שינוי, להסתכל לפחד בעיניים ולא לוותר.

למה להתחיל לצייר דווקא במסע לאיטליה?

כשהראש מתנתק ורגוע מטרדות החיים, 

כשאנחנו מתרחקות מכל המוכר והידוע

ונמצאות במרחב מחבק שבו אפשר להתחבר לשקט ולהקשבה אל הלב, 

כשאף אחד לא מודד אותנו אם ציירנו מספיק יפה או בודק מה הספקנו לצייר,

כשאנחנו נותנות לעצמנו אפשרות לנסות דברים חדשים ממקום

פתוח של סקרנות, חוויה והנאה 

כשלידינו נשים נוספות ששותפות למסע מפרגנות ותומכות

מיום ליום נופלים המחסומים, נרגעים הפחדים הלב נפתח והשינוי קורה.

…ואם אני לא יודעת לצייר? – שאלה נהדרת.

חפשי את המפתח שיפתח את דלתות הלב, הגיע הזמן.

שימי את הפחדים והחששות בצד ותני לעצמך הזדמנות חדשה 

ליצירה והנאה – מזמינה אותך לנסות .

רוצה לנסות גם? לפרטים על המסע הבא לאיטליה לחצי פה.

לסדנאות הציור בסטודיו לחצי פה.

ואם יש לך שאלות נוספות מוזמנת ללחוץ כאן או ליצור איתי קשר.

מוזמנת לשתף חברות.  

2 תגובות

  1. איזה מתנה מדהימה את נותנת לנשים במסע איתך – אין כמו למצוא שוב את היצרתיות, ועוד עם כזו תמיכה.
    החזרה ליצור פותחת כל כך הרבה תחומים נוספים.

  2. היכולת לצייר לא שייכת לכלום, היא קיימת בכולנו.
    היכולת לסנן את מה שאומרים לי על זה ובעיקר מה שאני אומרת לעצמי, זו היכולת שצריך לאמן… כי כולנו יכולות וכולנו מוכשרות וכולנו רוצות להביע.
    מנסיון אישי, אירית, את נותנת תחושה מכילה ואוהבת לכל מי שבאה בשערייך <3

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.